"היי, אני עינת," היא אמרה והושיטה את ידה בהחלטיות לעברי. למרות החשכה ששררה במקום, יכולתי להבחין בעיניה המחייכות. "לוחצת כמו גבר," חשבתי וחיוך עלה על פניי, "אפרת, נעים מאוד."
הקלות הבלתי נסבלת הזו של היקום. בדיוק סיימתי לנאום למעיין שמהיום יש חוקים, שהבאה בתור צריכה להיות לקראת גיל הבלות, מוצהרת, שצועדת עם שני ילדים משלה ועם אימא שגילחה את הראש לאות הזדהות עם בתה הגאה. רק אחת כזו לא תסכן את נפשי החבוטה. מעיין כמובן חייכה בהבנה ומייד ענתה שנראה לה ששתיתי מספיק הערב, והינה היא מגיעה, רחוקה שנות אור מגיל הבלות, צועדת בבטחה לעברי וידה כבר מושטת מעבר לבר. לא יכולתי שלא להבחין מייד בגומה שעל לחיה השמאלית. "הסתבכתי," אמרתי לעצמי.
